היסטוריה של מהירות- מהדורה חדשה
עמית נויפלד
בחודשים האחרונים הבלוג שקט מכרגיל. הייתי רוצה לומר שהדבר נובע מהחלטה לקחת את ״עשיית הכלום״ לדרגת אמנות, אבל האמת היא שבשלושת החודשים האחרונים הייתי שקוע בעריכה מחודשת של הספר ׳היסטוריה של מהירות׳ ובכתיבת הקדמת מחבר למהדורה החדשה, שבימים אלה רואה אור תחת קורת הגג של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
כפי שהעירו בקבוצת פייסבוק של חובבי ספרים, ספר שיצא לאור בהוצאה עצמית, ועובר לאחר 4 שנות חיים להוצאה מוכרת ומכובדת, זה עניין די נדיר במחוזותינו. מאחר והסיפור שמאחורי המעבר עלול לסקרן חלק מעוקבי הבלוג, אני מרשה לעצמי להקדיש למהלך את הפוסט הנוכחי (בקרוב, אני מבטיח, יעלו פוסטים חדשים שלא קשורים לנושא, שלי ושל כותבים אורחים).
מתחילים:
לפני קצת יותר משלוש שנים קיבלתי מייל מקוראת שרכשה עותק דיגיטלי של הספר:
"בשבועות האחרונים קראתי את ספרך 'היסטוריה של מהירות' בעניין רב. הספר ריתק אותי וניסח בשבילי דברים, חלקם בזכות נתונים וגילויים שהיו לי חדשים וחלקם תובנות שכבר שהו אצלי איזה זמן ורק לא נוסחו עד כה בבהירות. הספר שלך, על שלל הפתחים שאתה נכנס דרכם לנושא, עוזר בסופו של דבר לתת משמעות לקיום, החיים לפיו נראים "נכונים". אני חושבת שספרך הוא ספר חשוב ופשוט רציתי להודות לך עליו. הוא אולי נקודת ציון בענף הספרים בארץ ובמשק הרעיונות בתרבות ובחברה שלנו כאן ועכשיו."
בהמשך ציינה הכותבת, נגה אלבלך, כמעט בדרך אגב, שהיא מנהלת את הוצאת הקיבוץ המאוחד. לא אגזים אם אכתוב שבשלב זה הייתי קרוב לאובדן הכרה. מילים כה חמות ממנכ"לית מוסד ספרותי, שהיא גם כותבת מחוננת בפני עצמה, היו כמעט יותר מדי. לאחר שהתאוששתי כתבתי לה חזרה ונפגשנו לקפה.
באותם ימים קיבלתי אלף עותקים חדשים של הספר (ההדפסה השלישית), ובפגישה עם נגה ניסיתי לרמוז לה שמה שבאמת כדאי לה לעשות זה לקחת לידיה את הספר שלי. בערך שנה חלפה מאז הוא ראה אור, במהלכה הוא מכר מעל 2,000 עותקים מודפסים ועוד כחמש מאות עותקים דיגיטליים, ואני מודה שלצד ההתרגשות הבלתי פוסקת חשתי גם עייפות מסוימת – ההפצה נעשתה כולה באמצעותי (ובאמצעות נועה שהייתה אמונה גם על שירות הלקוחות), מה שאומר שביקרתי בדואר ישראל כמעט מדי יום, נסעתי עם ארגזי ספרים באוטובוסים לחנויות העצמאיות שעבדו עמי, ופידלתי על אופני בכל רחבי תל אביב-יפו-גבעתיים כדי לחלק ספרים למזמינים. ההחלטה על הצעד האחרון, אגב, התקבלה לאחר שבמשלוח הראשון הוצאנו ספר ליפו בדואר 24 שעות, ולקח לו 27 ימים להגיע (מרחק שאני הולך ב-45 דקות). חלק ממני התחיל להרגיש שכל הסיפור גדול עלי, שאולי מגיע לספר יותר. בנוסף, אני חושב שבסתר ליבי תמיד רציתי לקבל את ״חותמת האיכות״ שמעניקה הוצאה מוכרת (שלחתי לשתי הוצאות בלבד לפני שהחלטתי להוציא לאור לבד, ושתיהן דחו אותי בטענה שאין היתכנות מסחרית).
נגה מצאה את ההצעה מעניינת, ולאחר שבועיים נפגשנו במשרדי ההוצאה. במהלך הפגישה הבנתי שני דברים מהותיים: הראשון, במידה ואני מעביר את הזכויות להפצת הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד, אני מצמצם דרמטית את פוטנציאל הרווח הכלכלי שטמון בו.
