זה לא קובֶּה, זה קובָּה.....
אורלי גולדמן, יועצת אירגונית
השנה, כמו בכל פסח, למרות הפיגועים וההתראות, עם ישראל נדד בעולם, וגם אני נדדתי עד לאי המרוחק קובה.
שדה תעופה קטן, צפוף ומבולגן קיבל את פנינו, והזכיר לנו את שנות החמישים והשישים בישראל.
סממנים נוספים חיזקו את הנוסטלגיה: תשתיות חשמל, ביוב וכבישים רעועות, בתים קטנים שבחזיתן החנות, שיכוני רכבת עם מרפסות, כביסה תלויה בחוץ, עגלות עם סוסים הם תחליף לאוטובוס ורוכלים מושכים עגלות סחורה, ריח בישול על פתיליות, מחרשה עם שוורים בשדות ועוד ועוד.
הסממן העיקרי המסמן את הקידמה הוא הטלפונים הניידים והאינטרנט שפועל באופן מוגבל באיזורי HOT SPOTS, סביבם מתגודדים עשרות קובנים כל היום מנסים להתחבר לעולם.
הכלכלה היא קומוניסטית – כלומר מעט מאד לכולם, והרבה למקורבים. רובם עניים עד עניים מאד וחיים עדיין עם הקצבה של תלושי מזון ועל 2 מטבעות: מקומי ויצוגי (תיירותי).
כל דבר נשלט בידי הממשלה. כך שמגדל עלי הטבק שנראה בתמונה (היצור העיקרי בקובה) מקבל את השתילים מהממשלה. את העלים המיובשים הוא מעביר לבית החרושת שבידי הממשלה (פחות 20% שהוא משאיר אצלו) ושם מגלגלים ידנית את הסיגרים הידועים בעולם, כאשר פועל מקבל כתמריץ..... סיגרים !!!!
על מנת לגוון את העבודה החדגונית, יש "שיטות" מתוחכמות של שבירת שיגרה: מקריאים למגלגלים עיתונים, מקריאים ספרים (ולכן יש סוגי סיגרים הקרויים על שם רומנים ידועים כגון "רומאו וגולייט"), ויש גם "שעת מוזיקה" בה משמיעים ברמקולים רעשניים סלסה קצבית.
את נעימות הסלסה שומעים בכל פינת רחוב, כיכר או מסעדה החל משעות הבוקר המוקדמות. מעבר לעובדה שהמוסיקה היא מקור פרנסה חשוב, נדמה לרגע שהקובנים מאושרים. מה צריך יותר במדינה שבה מחיר הרום זול יותר ממחיר המים המינרלים?
לדברי המדריך המקומי, הקובנים אוהבים את קובה אבל מאד לא מאושרים מחייהם בקובה. חופש הפרט מוגבל, הכל בשליטת הממשלה, התושבים חיים בעוני רב והשחיתות גואה.
אז מה מביא את הקובנים בכל זאת לחייך, לשיר ולרקוד? דוגמא קיצונית לכך היא תקופת השואה, שבה אנשים בגטו מצאו את הכוח לשחק, שיר ולנגן.
הרמן קרוק, שהתנגד בתחילה לתיאטרון, כתב ביומנו ב-8 במרס 1942:
"ובכל זאת החיים חזקים יותר מכל. שוב פועם דופק החיים בגטו וילנה. בצל פונאר רוחשים חיים ותקווה לבוקר טוב יותר. הקונצרטים שהוחרמו בתחילה מתקבלים על ידי הציבור. האולמות מלאים. ערבי הספרות מלאים והאולם הגדול אינו יכול להכיל את כל הבאים."
ואכן יש משהו הישרדותי חזק באופיו של האדם. מציאת המשמעות לחיים בתנאים הקשים מתבטאת בעיקר בניסיונות ל"המשיך ולחיות " ודווקא התרבות עוזרת להשכיח את צרות היוםיום ומכניסה שמחה ואופטימיות...... ולו רק לשעתיים.........
ולסיכום אני מאד ממליצה על נסיעה לקובה, בעיקר על מנת להיווכח, שלמרות הכל, כמה טוב אצלנו!!!
אורלי גולדמן, יועצת אירגונית
058-6665105 orgold1213@gmail.com
