לא חשוב מאיזו עדה
ד"ר רוביק רוזנטל
הומור ישראלי אפקטיבי אינו יכול שלא לעסוק בהומור אתני, ובתחום הזה בחברה שלנו כל הקבוצות האתניות זוכות לטיפול. לובה הקופאית העצבנית מרוסיה, סרג'יו קוסטנזה התחמן מרומניה, סמך-טתים ותיקים כמו מיסייה לוי, מזרחיים כמו סאלח שבתי והבז'יז'ינות הפולניות של "זהו זה". אצלנו כולם מקבלים את מנתם, אחרת הם לכאורה מודרים מהישראליות
ההומור המקומי שלנו מתייחס לכל קבוצה אתנית בישראל, מהייקים והפולנים ועד המרוקאים והתימנים, ובמידת מצומצמת הערבים. הומור לשוני אתני מתמקד בשפתם של בני הקבוצה האתנית, במבטא המיוחד שלהם, בשיבושי המילים והדקדוק ובתחביר המיוחד להם. כאשר לשונה של הקבוצה האתנית חורג ממבנים הנחשבים "עברית נורמטיבית", היא מעוררת צחוק.
אך האם ההומור האתני אינו אלא צחוק של בוז המשרת את תחושת העליונות של הצוחק כלפי הקבוצה האתנית המבוזה? במקרה זה נוכל לטעון שהצחוק מייצג עמדה גזענית. האפשרות האחרת היא, שההומור האתני נועד למטרה הפוכה: על ידי חשיפת הגיחוך והאבסורד בדפוס ההתנהגות והלשון של בני הקבוצה, אנו משתחררים מחומת העליונות הגזענית ומוכנים לקבל את האחר, גם אם בעינינו הוא מלא חולשות ומגרעות.
צוחקים מתוך אהבה
ההומור האתני מבוסס על היסודות הלשוניים המיוחדים של הקבוצה האתנית ומקצין אותם. האפקט שהוא יוצר לא גורם לנו לבוז לדמות, אלא ממלא את היסוד המשחרר הטמון בהומור: אנחנו לומדים לקבל את הדמות, ודרכה את הקבוצה האתנית כולה, לצחוק איתה ולא עליה, לכבד אותה ואפילו לאהוב אותה.
אפרים קישון עיצב את סאלח שבתי ואת לשונו בדמותו של תושב מעברה, יוצא צפון אפריקה. סאלח נשמע מוזר לאוזן הישראלית הצברית-אשכנזית. המבטא כבד, התחביר עממי. קישון הואשם בכך שהוא מלעיג על העלייה המזרחית ומציג אותה כגסה ופרימיטיבית, אבל בפועל כמה ממשפטי הביקורת הנוקבים ביותר כנגד האפליה העדתית בחברה הישראלית נאמרו מפיו של סאלח: "אין עבודה, אין שיכון, אין שום דבר, אין"; "צריך פתק בשביל שיכון, גברת". סאלח, אדם כריזמטי ובעל חוכמת חיים, נשא מונולוג שלא היה מבייש את "הפנתרים השחורים", ובכך העניק לעלייה המזרחית קול שנשמע ונזכר היטב.
