תעלומת שבע השנים האבודות של ויליאם שייקספיר
רן לוי
סיפור הזה, אני מקווה, נותן לכם נקודת ייחוס בעניין מידת הצלחתו של מושא הפרק הנוכחי: ויליאם שייקספיר. המחזות של ויליאם שייקספיר מועלים בכל יום על עשרות במות בכל רחבי העולם, כמעט ארבע מאות שנים לאחר שנכתבו. מחזותיו של שייקספיר תורגמו לכמעט כל שפה מדוברת, עובדו למאות מחזות זמר, סרטים וספרים ושימשו השראה לציורים רבים מספור. כשאנחנו רואים זוג מאוהב, אנחנו עדיין מכנים אותם 'רומיאו ויוליה'. העולם שבו נאמרו לראשונה המילים 'להיות או לא להיות' שונה מאד מעולמנו המודרני, מאינספור בחינות – טכנולוגית, חברתית, מדינית, דתית ועוד – אך הסיפורים שסיפר המחזאי האנגלי עתור התהילה ממשיכים לרתק אותנו כאילו נכתבו אתמול.
הצלחה אדירה שכזו מחייבת הסבר. כיצד הפך למחזאי כה מוצלח? האם היה זה החינוך שלו זכה בילדותו, ספרים שקרא או מחזאים גדולים שמהם למד את רזי המקצוע? לרוע המזל, התשובה לשאלה זו היא חלק ממסתורין לא פתור שאופף את דמותו של ויליאם שייקספיר, תעלומה בלשית שהעסיקה היסטוריונים רבים לאורך השנים והצמיחה תאוריות קונספירציה רבות.
ויליאם שייקספיר - הפודקאסט עושים היסטוריה
המסתורין סובב סביב מה שמכונה 'שבע השנים האבודות' של שייקספיר. שבע השנים האבודות חוצצות בין שתי תקופות שונות בחייו של ויליאם שייקספיר: כל כך שונות, עד שכמעט ואפשר להאמין שמדובר בשני אנשים שונים. עד גיל עשרים ואחת היה שייקספיר היה צעיר ממוצע וחסר ייחוד שחי בעיירה קטנה ונידחת: הוא אינו נחשב לתלמיד מבריק במיוחד או לנער שצפוי לו עתיד מזהיר. שבע שנים לאחר מכן, בגיל עשרים ושמונה, החל שייקספיר לכתוב מחזות שכבשו בסערה את במות התיאטרון בלונדון, העיר הגדולה והמתוחכמת, ומשכו אליהם המוני צופים. במחזות אלה הפגין ויליאם שייקספיר ידע מופלג בהיסטוריה ובגאוגרפיה של אנגליה ואירופה, והיכרות אינטימית את התרבות והפוליטיקה של שכבות האצולה בממלכה – ידע שאפשר אולי לצפות מבן אצולה או מדינאי ותיק, אך לא מצעיר שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני וגדל בעיירה מנומנמת. בעידן שלפני המכוניות, הרדיו והטלוויזיה, נסיבות הולדתו של אדם קבעו במידה ניכרת את מסלול חייו – אך שייקספיר הצליח, באופן כלשהו, להתגבר על קשיים אלה. הוא עשה זאת במהלך אותן שבע שנים שבין גיל עשרים ואחת וגיל עשרים שמונה, שבע שנים שעליהן אנו איננו יודעים עליו דבר: שבע השנים 'האבודות'.
שייקספיר מגיע ללונדון
ויליאם שייקספיר נולד ב-1564 בעיירה קטנה בשם סטרטפורד-שעל-נהר-האייבון, באנגליה. אביו, ג'ון שייקספיר, היה סוחר בכפפות ואימו, מרי ארדן (Arden), בת למשפחת אצולה כפרית. הוא היה הילד השלישי מתוך שמונה, אם כי רוב אחיו ואחיותיו מתו בילדותם. לא הרבה ידוע על ימי ילדותו של שייקספיר, אך סביר להניח שהחינוך שקיבל היה סטנדרטי למדי ודומה לחינוך שלו זכו ילדים רבים בני המעמד הבינוני באותם הימים: לימודי לטינית, חשבון וספרות קלאסית עד גיל 14 בערך. אם בלט ויליאם הצעיר בקרב בני גילו בזכות השגיו בלימודים או בתחום אחר, הרי שלא הייתה זו הצלחה שהייתה ראויה לאזכור מיוחד ברישומי העיירה.
בשנת 1582, כשהיה כבן שמונה עשרה, נשא שייקספיר לאשה את אן הת'אווי שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. אן הייתה בהיריון כשנישאה לויליאם, וחצי שנה לאחר מכן נולדה בתם הראשונה – סוזנה. שלוש שנים לאחר מכן נולדו להם תאומים: בן, המנט (Hamnet) ובת, ג'ודית. תיעוד ההטבלה של התאומים לנצרות הוא התיעוד האחרון הידוע של ויליאם שייקספיר מאותה התקופה. במשך שבע השנים הבאות, מ-1585 ועד 1592, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על קורות חייו. ואז, ב-1592, חזר ויליאם שייקספיר אל רישומי ההיסטוריה – ובדרך בלתי צפויה לחלוטין.
רוברט גרין היה אחד המחזאים המוצלחים והמפורסמים ביותר בלונדון במחצית השנייה של המאה ה-16. הוא כתב עשרים וחמישה ספרים, והיה כנראה הסופר האנגלי הראשון שהצליח להתפרנס מכתיבה וממחזאות במשרה מלאה. ב-1592 פרסם עלון סטירי קצר בו ביקר ו'עקץ' מחזאים ושחקנים מפורסמים בני תקופתו, מבלי לציין את שמם במפורש – ככל הנראה כדי לתת לקהל קוראיו את ההנאה שבניחוש. על אחד המחזאים כתב גרין כך:
"עורב רברבן המתקשט בנוצותינו, לב-נמר מתעטף בעור-שחקן, מדמה בנפשו שהוא יכול לקשקש בכתיבה כמעולים שביניכם… ומדמיין לעצמו שהוא מרעיד את התפאורות שעל הבמות…"
המילים 'מרעיד את התפאורות' הן במקור Shakescene, והמשפט 'לב-נמר מתעטף בעור-שחקן' הוא משחק מילים על משפט שמופיע במחזה הנרי השישי, חלק שלישי: מחזה פרי עטו של ויליאם שייקספיר. ברור, אם כן, מי הוא אותו 'עורב רברבן' עליו מתמרמר רוברט גרין. אזכור זה הוא עדות לכך שב-1592 כבר היה שייקספיר מספיק מפורסם ומוכר בחוגי החברה הלונדונית כדי למשוך את תשומת לבו ונחת לשונו של אחד מגדולי המחזאים בתקופתו.
